הדחף לשנות צילומים הוא עתיק כמו הצילום עצמו, ורק השיטות השתנו. היום אנו מקשרים כל מניפולציה לצילום הדיגיטלי, אולם מסתבר שכל המניפולציות היו קיימות עוד הרבה לפני הצילום הדיגיטלי - החלקת קמטים, הצרת קו מותניים, הרזיה, הוספת אנשים לסצנה (או הסרתם), ויצירת אירועים שמעולם לא התרחשו.

תפקידו של הצילום בהיסטוריה של המדע והידע הוא מהפכני. במאה ה-19, כאשר הטכנולוגיה הצילומית החלה להתפתח, היא שינתה את הדרך שבה המדע ראה את עצמו ואת העולם, והפכה לכלי הכרחי במחקר. יתר על כן, הצילום הפך את המדע לפופולרי ונגיש לציבור הרחב, באמצעות תמונות דרמטיות של תופעות נסתרות, מיקרוסקופיות ואסטרונומיות.

זהו הצילום הראשון שצולם ונשמר, משנת 1826. יוצרו הוא ניספור ניאפס, וזמן החשיפה היה 8 שעות.

ההרצאה בוחנת את הדיוקן לא רק כתיעוד חיצוני, אלא כזירת מפגש פסיכולוגית, אתית וחברתית. אנו צוללים אל נקודת המפגש הייחודית והטעונה שנוצרת בין הצלם, המצולם והצופה, ומעלים לדיון סוגיות פילוסופיות ואתיות מרכזיות.

מייקל וולף היה צלם עיתונות גרמני שהחליט לעורר פרובוקציה כשהכניס את סדרת הצילומים שלו מגוגל סטריט וויו לתחרות פרס צילום העיתונות העולמי. סדרת הצילומים שלו אכן זכתה בפרס וכמובן שעוררה ויכוחים סוערים.

הסוריאליזם, שהחל כתנועה אמנותית בשנות ה-20 של המאה ה-20, מצא ביטוי ייחודי במדיום הצילום.
צלמים סוריאליסטים ביקשו לחשוף את תת-המודע, לערער על המציאות הרגילה וליצור עולמות חלומיים ומפתיעים.

צילום נוף מהווה ז'אנר עתיק ורב-שכבות, המלווה את הצילום מראשיתו ככלי לתיעוד יופי הטבע. ההרצאה תסקור את התפתחות צילום הנוף – מהתיעוד התיאורי של המאה ה-19, דרך צלמים מודרניסטים שהתמקדו בקומפוזיציה (כמו אנסל אדאמס), ועד להתבוננות אמנותית וביקורתית בימינו.

נשים עסקו בצילום כבר מראשית ימי המדיום, אך במשך עשרות שנים עבודתן לא זכתה להכרה ולחשיפה הראויה. צלמות רבות פעלו בצל, תרמו תרומה משמעותית לצילום אך נותרו אנונימיות או נשכחו מתולדות המדיום.

הצלמת סינדי שרמן מצלמת את עצמה מחופשת כבר שנים רבות, כדי להעלות סוגיות הקשורות לזהות ולסטריאוטיפים נשיים. היא בודקת כיצד דימויים ועלילות מהמדיה פולשים לחיינו ומכתיבים את התפיסות שלנו. האם צילומיה הם דיוקן עצמי?

בשנת 1855 יצא הצלם רוג'ר פנטון מאנגליה לחצי-האי קרים כדי לתעד את המלחמה שהתחוללה שם. צילומיו הם הצילומים הראשונים המתעדים מלחמה.

צילום חטף לוכד רגע ספציפי מתוך רצף הזמן. ההרצאה בוחנת את מערכת היחסים המורכבת בין צילום לזמן, תוך התמקדות בז'אנר צילומי החטף (Snapshot) וצילום הרחוב, המבוססים על ספונטניות ותגובה מהירה

הדיוקן העצמי הפך לז'אנר מרכזי בצילום, החל מראשית המדיום ועד ימינו. צלמים רבים בוחרים לכוון את המצלמה כלפי עצמם מסיבות שונות: חיפוש אחר זהות, ניסוי אמנותי, תיעוד אישי, או ביקורת חברתית.

צילום אוכל הפך בשנים האחרונות לתופעה תרבותית ואמנותית משמעותית. מעבר לתפקידו המסחרי בפרסום ובספרי בישול, האוכל משמש כיום כאובייקט אמנותי, כסמל תרבותי וככלי לביקורת חברתית על צרכנות ושפע.

צילום משפחתי הוא פרקטיקה אוניברסלית, אך כשהעדשה מופנית כלפי פנים, נוצר מתח בין אינטימיות לבין חשיפה.

צילום אישי ואינטימי מציב בפנינו אתגרים אתיים ומוסריים חמורים סביב הגבולות הדקים שבין תיעוד אותנטי לחשיפה כפייתית.

החורף, עם האור המיוחד שלו, השלג והקרח, מזמן לצלמים אתגרים ואפשרויות ייחודיות.
צלמים רבים נמשכו לעונה הקרה ומצאו בה השראה ליצירות מרהיבות - מנופי הרים מושלגים ועד רגעים אינטימיים של אור חורפי עדין.
החורף, עם האור המיוחד שלו, השלג והקרח, מזמן לצלמים אתגרים ואפשרויות ייחודיות.
צלמים רבים נמשכו לעונה הקרה ומצאו בה השראה ליצירות מרהיבות - מנופי הרים מושלגים ועד רגעים אינטימיים של אור חורפי עדין.

שנות ה-60 זכורות בזכות תמונות חזקות שמתייחסות לאירועי התקופה. תרבות ההיפים המסוממים, להקות הרוק, החופש המיני והאמנות הפסיכדלית אפיינו את התקופה. כתוצאה מכך, צלמים עסקו בניכור, בעיוות צורה, במיניות ובאלימות.

בעידן הדיגיטלי, הצילום התרחק יותר ויותר מעבודת יד עם החומר.
צלמים רבים בוחרים לא להסתפק בהדפס צילומי "טהור" וחורגים בעבודתם אל מעבר לגבולות המדיום. הם מוסיפים על הצילום שלהם חומרים שונים - צבע, רקמה, חוטים ועוד - והופכים את העבודה למולטי-מדיה. לעיתים הם הופכים עבודה דו-מימדית לעבודה בעלת נפח.

צילום אופנה החל להתפתח כבר בראשית ימי הצילום ולאורך השנים הפך לז'אנר אמנותי משמעותי. מעבר להצגת בגדים ואקססוריז, צילומי האופנה משקפים רוחות תקופה, אידיאלים חברתיים ותפיסות יופי משתנות.