צילום חטף לוכד רגע ספציפי מתוך רצף הזמן. ההרצאה בוחנת את מערכת היחסים המורכבת בין צילום לזמן, תוך התמקדות בז'אנר צילומי החטף (Snapshot) וצילום הרחוב, המבוססים על ספונטניות ותגובה מהירה

שנות ה-60 זכורות בזכות תמונות חזקות שמתייחסות לאירועי התקופה. תרבות ההיפים המסוממים, להקות הרוק, החופש המיני והאמנות הפסיכדלית אפיינו את התקופה. כתוצאה מכך, צלמים עסקו בניכור, בעיוות צורה, במיניות ובאלימות.

מייקל וולף היה צלם עיתונות גרמני שהחליט לעורר פרובוקציה כשהכניס את סדרת הצילומים שלו מגוגל סטריט וויו לתחרות פרס צילום העיתונות העולמי. סדרת הצילומים שלו אכן זכתה בפרס וכמובן שעוררה ויכוחים סוערים.

הדיוקן העצמי הפך לז'אנר מרכזי בצילום, החל מראשית המדיום ועד ימינו. צלמים רבים בוחרים לכוון את המצלמה כלפי עצמם מסיבות שונות: חיפוש אחר זהות, ניסוי אמנותי, תיעוד אישי, או ביקורת חברתית.

בעידן הדיגיטלי, הצילום התרחק יותר ויותר מעבודת יד עם החומר. צלמים רבים בוחרים לא להסתפק בהדפס צילומי "טהור" וחורגים בעבודתם אל מעבר לגבולות המדיום. הם מוסיפים על הצילום שלהם חומרים שונים - צבע, רקמה, חוטים ועוד - והופכים את העבודה למולטי-מדיה. לעיתים הם הופכים עבודה דו-מימדית לעבודה בעלת נפח.